transcript: לא יכול להתקיים ערץ ביוטיוב
ללא סרטון של חתול - אז ללא דחיה נוספת, אני מציג: החתול של שרדינגר. אני בטוח ששמעתם גרסאות של
התרגיל המחשבתי המוכר הזה: אתם שמים בבונקר חתול עם אבקת שריפה לא יציבה
שלה סיכוי של כ50% להתפוצץ בדקה הבאה, ו50% שלא יקרה כלום (אבקת השריפה היא
גרסתו של איינשטיין - שרדינגר העדיף גז רעיל). אז עד שנסתכל לתוך הבונקר,
אנחנו לא יודעים האם החתול חי או מת, וכשאנחנו מתבוננים, הוא או
חי או מת. אם נחזור על הניסוי מספיק פעמים עם מספיק חתולים
ומספיק בונקרים ואבקת שריפה, אנחנו נראה כי בחצי מהפעמים החתול שורד, ובחצי
מהפעמים החתול הולך ביי-ביי. המכניקה הקווטית מפרשת שלפני שאנחנו מתבוננים,
החתול נמצא במצב על - הוא גם מת וגם חי - והמעשה עצמו של להתבונן מכריח את
הטבע לבצע החלטה. אז הסקרנות שלנו הרגה את החתול. אבל מה לגבי הפרספקטיבה של החתול?
ובכן, או שהחתול רואה את אבק השריפה מתפוצץ, או שלא - כך שבתוך הבונקר ישנן בעצם
שתי אפשרויות: "אבקת השריפה מתפוצצת והחתול רואה אותה מתפוצצת" או
"אבקת השריפה לא מתפוצצת והחתול לא רואה אותה מתפוצת". אין אופציה: "אבקת השריפה מתפוצצת
והחתול לא רואה אותה מתפוצצת" לפי כך, המציאות של החתול מסתעפת עם
התוצאה של הניסוי! וזאת ההתבוננות שלנו בניסוי אשר מכריחה
את הטבע "לקרוס" לאפשרות אחת או אחרת. אבל אנחנו גם כמו החתול - או שהחתול
מת ואנחנו רואים אותו מת, או שהחתול שורד ואנחנו רואים אותו חי - אז מי מתבונן בנו
ומכריח את הטבע "לקרוס" למציאות אחת? או אולי שתי האפשרויות קורות במקביל
ביקום רב מימדי עצום? בעיית ה"קריסה למציאות אחת" היא
אחת השאלות הלא פתורות הגדולות ביותר במכניקת הקוונטים. אז למען החתול,
יכול תשובה אני לקבל עכשיו?
About
We publish the transcription of a YouTube video. This is useful for: search, language learning.